למה המתמודדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר כל כך רגישים?

כאשר מתבוננים או שואלים מתמודד/ת עם הפרעת קשב, האם את/ה מרגיש/ה שהנך רגיש/ה מאחרים ומגיב/ה ברגישות יתרה, התשובה תהיה כמעט תמיד "כן".

בספרות זה נקרא: "דיספוריה רגישה לדחייה" - Rejection Sensitive Dysphoria.

כאשר ננסה לקבל הסבר, למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים "אני רגיש/ה יותר מאחרים..." לרוב נקבל תשובה שמתארת את החוויה הפנימית שמביאה לתחושה שהם רגישים יותר.

קיים קושי לסבול מצבים רגשיים, קושי להתמודד עם אכזבה, עם כישלון, מה שמביא לדימוי עצמי נמוך ושיח פנימי שלילי עצמתי.

מדובר במצב של רגישות ורגשות קיצוניים לכדי כאב רגשי, שמופעל ע"י התפיסה של הפרט את החוויה הרגשית – כאשר לא תמיד החוויה היא אובייקטיבית ותואמת את המציאות.

לדוגמא: "לצחוק עם" ו"לצחוק על" – התפיסה הסובייקטיבית מציפה רגשות קיצוניים המביאים לכך שהתחושה היא של ביקורת או דחייה.

חווית כישלון, אי עמידה בציפיות של אחרים מביאים גם לרגישות קיצונית בתגובה שלא תמיד נראית פרופורציונלית.

למעשה השיח הפנימי הוא כל כך שלילי שהפרט לא יכול להכיל את החוויה הרגשית.

הספרות מדברת על כך כי בטווח הרחוק נראה שני סוגי אישיות:

1. סוג אחד מרצה מאוד, עושה כל מה שמבקשים ממנו, ועם השנים כמבוגר הוא מרגיש שאיבד את זהותו ואת מה שרצה עבור עצמו.

2. הסוג השני הוא הנמנע, זה המסרב להתנסות בדברים חדשים, אלא אם הוא יודע שיצליח ובגדול. הדבר מכביד עליו עם השנים כי אינו מצליח לחוות דברים חדשים ואת הרגשות הנלווים.

יש חשיבות לשתף את הרופא המטפל בהפרעת הקשב על מנת להתאים את הטיפול התרופתי במידת הצורך ולקבל טיפול רגשי תומך.

לנו כהורים תפקיד חשוב בשיח רגשי, בהמללת רגשות וחוויות על מנת לעזור לילדים לראות את החיים והחוויות הרגשיות בפורפורציה. אל תבטלו את החוויה הרגשית! תנו לה מקום.

כדי שבעלי הפרעת קשב ופעלתנות יתר יצליחו לנהל אותה, חשוב שנדע ונבין כיצד לעבד רגשות.